פרק ח'

תקומת הלאום היהודי בארצו

 

ככל שנקפו השנים , ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, אימץ למעשה השמאל כולו את העיקרון הבסיסי כי הציונות אינה מבטאת רעיון מוסרי אלא צורך קיומי בלבד..   למעשה כבר מיום היווסדה, נושאת עמה הציונות הקלאסית אותו פגם מושרש. אין היא ציונות של יעוד אלא ציונות של קיום. הצורך הקיומי יהיה תמיד חזק יותר, ומניע את הציבור בקלות רבה יותר, מאשר הצורך האידיאולוגי...  היהודי החדש, אותו דור שכבר נולד כאן, שהצורך הקיומי כבר לא בער בעצמותיו, מצא את עצמו בקונפליקט קשה. שנאת הסובבים אותנו לא פחתה, והצידוק המוסרי בישיבתנו כאן, כבר לא היה ברור כל כך. הבנה רחבה לאמת של הצד השני כפי שבא לידי ביטוי בתחילה  בשמאל הקיצוני ביותר, ארגון מצפן, הפכה עכשיו נחלתו של כל איש שמאל ואפילו מרכז המכבד את עצמו.

משה פייגלין 'במקום שאין אנשים'.

באחד משיריו האחרונים נתן אלתרמן הזהיר מפני האויב היחיד שיכול להכריע אותנו אבדן האמונה בצדקת הדרךאז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאתו הצדק. // חוורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!

 

שני הוגים המצוטטים לעיל, מתקופות ואידיאולוגיות שונות של הציונות מדגישים עניין אחד מרכזי שהוא במהות עצם קיומנו ויכולתנו לשרוד כאן, ועניין זה הוא תודעת הצדק, תודעת צדקת קיומנו כאן בארץ הזאת, ההכרה כי הציונות מבטאת רעיון מוסרי מאוד. הכרה מוסרית זאת בצדקת דרכנו היא חיונית לעצם קיומנו ולעצם מילוי שליחותנו הלאומית והאוניברסאלית כאחד.

לכן הקריאה לתקומת הלאום היהודי, חייבת לבטא קודם כל את עצם צדקת קיומנו כאן בארץ הזאת, את עצם הצדק, התרומה המוסרית המרוממת, שבעצם קיומנו כאן. שקיומנו כאן איננו רק קיום כשלעצמו, אלא קיום שיש לו שליחות מרוממת מאוד לכלל האנושות. שליחות של היות זרז לתיקון עולם. לכאורה, כל לאום יושב בארצו, פיזית, ואינו נזקק להצדקה כלשהי, עצם ישיבתו שם היא עובדה קיימת, שאיננה דורשת כל צדק, כל צורך להצטדק, איננה דורשת כל נימוק.

אולם גם בעניין זה לא ככל העמים ישראל,

יט אִם-תֹּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם--טוּב הָאָרֶץ, תֹּאכֵלוּ כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם--חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ(ישעיהו א') 

השלום ועצם הקיום ניתנים לישראל, רק בתנאי שילך בדרך המוסרית, בדרך ההתעלות האנושית, כפי שיש להבין לפרש את דברי ירמיהו הנוגעים לימינו אלה ממש:

י שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּטז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָיחִדְלוּ, הָרֵעַ יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה.  {ס יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה; אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ  ישעיהו א')

לא קיום קנאי של הפולחן הדתי הוא שבאמת קובע בשעת דחק זאת, אלא חברת צדק, חברת מופת. חיבור זה מדגיש,  בתואם עם נביאי ישראל, שהצדק שאליו נדרש עם ישראל, בארץ ישראל בעת הזאת, הוא צדק מדיני, לאומי, אך גם תרומה חיונית לצדק ולהתעלות האוניברסאלית. התעלות שבאה לידי ביטוי נשגב בנבואת ישעיהו:

א הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה, יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ, עַל-יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם גוְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיוכִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.  {פ} (ישעיהו ב'). 

משמעות ולא ילמדו עוד מלחמה,  מבוארת באחרית הדבר של החיבור וכן בפרק על צבא טכנולוגיה לישראל.

תקומת הלאום היהודי איננה מבטאת אנוכיות לאומיתההפך, זוהי לאומיות בעלת יעדים אוניברסאליים שאת חלקם סוקר חיבור זה.

לו היו חסידי מדינת כל אזרחיה מבינים את המשמעות האוניברסאלית של התקומה הלאומית, את הנשגבות המוסרית, את היופי של אחדות בין הניגודים, בין המדעי לאמוני, את הנבואה הישנה המתלבשת  בלבוש עכשווי, ומתגשמת בכוליותה, אפשר שאף השמאל הישראלי, למרות בגידתו הנוכחית במדינת הלאום היהודי, היה גם הוא מתעורר לייעוד הציונות המרוממת. כי גם בקרב הבוגדים במדינת הלאום, קיימת הנפש היהודית, הבלתי מודעת, נפש שתמיד חותרת לתקן עולם, וקיימים בו הגניוס והייעוד היהודי.  גם את המחנה הבוגד בציונות (ולא משנה אם הם קוראים לעצמם בשמות תואר ציוניים) מודרך על ידי הכמיהה לתיקון עולם, כמיהה זאת קיימת במודע ואצל רבים דווקא בתת מודע, אך מדריכה ומניעה את חייהם וקיומם.  הבוגדים באתוס הציוני והבוגדים בלאומיות היהודית, אשר נדחפים להשליך את לאומיותם היהודית מאחורי גוו,  היו יכולים להיגמל מהדחף למחיקת זהותם הלאומית, מהדחף הפוסט והאנטי ציוני, לו היו מבינים את משמעותה האוניברסאלית של הציונות המרוממת.

כאן עולים קווי המתאר של מפעל לאומי שהוא גם אוניברסאלי, שלא מתוך מחיקת ייעודנו הציוני הייחודי, אלא דווקא מתוך התחברות חדשה ומעודכנת, ומהפכנית של הציונות. מתוך הציונות הישנה שכבר איננה מעודכנת והפכה לאתוס שהושלך, עולה כפורחת הציונות המרוממת.   מתוך הבנה שדווקא באמצעות התקומה הלאומית, המלאה, הפרטיקולארית ואוניברסאלית באותה העת, מגשים עם ישראל את ייעודו.

דווקא מתוך התחברות וריבונות ללא פשרות על ארץ חמדת אבות, ארץ שליחותנו וייעודינו,  אנו הופכים לכלי לתיקון עולם. דווקא מתוך הנהגתנו את דמוקרטית  הזכויות אך גם החובות,  אנו מהווים מופת ודוגמה לאומות העולם, בדרך בה אומות החופש צריכות ללכת, לא רק לשרוד, לא רק כדי לנצח, אלא גם להתעלות לדרגת קיום גבוהה יותר. מתוך שאנו  קורעים לגזרים את התקינות הפוליטית הגלובאלית הקיימת אנו משחררים את העולם מכבלי הבדיה, ההבל והאובדנות. מתוך שאנו  מחוללים התעצמות כלכלית וצבאית מפתיעה, עם ישראל מגשים את ייעודו לקדם שלום בר-קיימא גלובאלי. אומנם שלום הנשען על כידוני העליונות הטכנולוגית, לא על הזיות מנותקות מהמציאות.

עם ישראל הוא הפרפר שבמשק כנפיו, מחולל בסופו של דבר את "סופת ההוריקן" הגלובאלית,  סופת ההוריקן המבורכת.  כשעם ישראל ממלא את ייעודו הפרטיקולארי במלואו, ורואה בייעודו האוניברסאלי בה בעת את שליחותו וייעודו, הופך עם   ישראל לאור גויים, תחת שנאת האנטישמיות והאנטי-ישראליות,  הגלויה והסמויה של אומות העולם כלפי ישראל בארצו. התעלות מוסרית והגשמת הייעוד, הופכים את עם ישראל לאור גויים:

ג וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל--כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם בְּרָכָה: (זכריה ח').      ...טז אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ:  דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ--אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם.  יז וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ, אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר, אַל-תֶּאֱהָבוּ:  כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי, נְאֻם-יְהוָה.  {ס}  יח וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת, אֵלַי לֵאמֹר.  יט כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ.  {פ}
כ כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת:  עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים, וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת.  כא וְהָלְכוּ יוֹשְׁבֵי אַחַת אֶל-אַחַת לֵאמֹר, נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וּלְבַקֵּשׁ, אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת; אֵלְכָה, גַּם-אָנִי.  כב וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם, וּלְחַלּוֹת, אֶת-פְּנֵי יְהוָה.  {ס}  כג כֹּה-אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם; וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר, נֵלְכָה עִמָּכֶם--כִּי שָׁמַעְנוּ, אֱלֹהִים עִמָּכֶם.  {ס}

הלאומיות היהודית האיתנה, הצודקת, הבוטחת בעצמה, ייעודה לקדם לא רק את היהודים בישראל. הרבה יותר מזה היא התשתית  לתיקון העולם כולו לעבר עתיד טוב ומתוקן יותר. הלאומיות שלנו אינה הופכת את המדינה ושליטיה לחזות הכול. המדינה מבחינה זאת היא רק תשתית, חשובה ככל שתהיה, שעל בסיסה יוכל עם ישראל להגשים את ייעודו האוניברסאלי. ייעוד שאין מוסרי ונעלה ממנו, שמטרתו להביא לעלייה מוסרית, לעושר ורווחה כלכלית לעולם כולו, לניצחון מדיני וצבאי, לשיפור דרמטי באיכות סביבה, לפריצות דרך חשובות ברפואה ועליית תוחלת החיים הבריאה.  אלה הם מתנותיו של ישראל, לא רק לעצמו, אלא לעולם כולו.

מהם המהלכים המרכזיים שיש לנקוט תוך כדי הפיכתו של עם ישראל לעם סגולה ואור לגויים. איך הלאומיות המתחדשת והמתעצמת שלנו, תתרום לעולם תוך שהיא מהווה זרז לעליית האנושות כולה, הלכה למעשה, לספירה גבוהה יותר של הקיום האנושי. חיבור זה עוסק בקיום עצמו, בבחינת בששת ימי המעשה ...יא כי המצוה הזאת, אשר אנוכי מצווך היום--לא-נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא.  יב לא בשמיים, היא: ..  יד כי-קרוב אליך הדבר, מאוד(דברים ל'(.

מדינת ישראל הציונית כאורגניזם לאומי בריא, הייתה נחושה להגן על עצמה, להיאבק ולגבור על האויב. לעומתה ישראל הפוסט ציונית והאוסלואידית חסרה את תודעת צדקת הדרך ולכן אבדה את יכולת המאבק הנחוש וגם את יכולת ההישרדות לטווח הארוך. הפוסט ציונות יחד עם 'האוסלואיזם', הם חולי ממאיר, שאם לא יירפא עלול חלילה לגרום להשמדתה הפיזית של ישראל ושואה נוספת ליהודים. לקח השואה האמתי הוא למנוע שואה נוספת. שומה עלינו לסכל את מגמות הפוסט ציונות והפלשתיניזים, קרי אותה אובססיה להקים כאן מדינה פלשתינית, שדוחקת את ישראל לתהום, פיזית ממש.

יש להבין את החולי שממנו יש להתרפא, כי התקומה הלאומית, יחד עם הציונות המרוממת, כמבואר בחיבור זה, היא האנטיתזה  של החולי הלאומי והמדיני של ישראל.

נייחד על כן כמה פסקאות לחולי.

במשך כמעט מאה שנה ניסו הערבים להשמידנו ולא עלתה בידם, עד שנפל להם וגם לשוטמי ישראל בעולם האסימון - נפורר את היהודים מבית וכך נוכל להם. כספי עתק של ממשלות וארגונים עוינים לציונות ולישראל, בעיקר מארצות אירופההושקעו במשך עשרות שנים ובעיקר מאז אוסלו, במימון ארגונים וגורמים פוליטיים בישראל, שהפכו לעושי רצונם, של מבקשי רעתה של ישראל, מדעת ושלא מדעת, מופעלים לקידום משימות המממנים אותם.

התרחשה 'המרת דת' לדת השלום, הזיה מסוכנת שהמציאות טופחת על פניה בעוז פעם ועוד פעםאולי עדיף לכנותה כת, שעומדת בסתירה מוחלטת למציאות, בסתירה להיסטוריה, בסתירה לאסטרטגיה, בסתירה לכוונותיהם המוצהרות ארוכות הטווח של האויבים שוחרי השמדתה בסתירה למציאות של למעלה ממאה שנה של חתירה עקבית ובלתי מתפשרת להשמדתה של ישראללכת השלום הזאתחברו אליטות הכוח שהשתלטו על מוקדי קבלת ההחלטות במדינהתוך פגיעה מתמדת בדמוקרטיה הייצוגית המבוטאת על ידי הכנסת הנבחרת, והשליטו עליה את רצון בג"ץ והמשפטוקרטיה המשתפת אתו פעולה. היעד של כת המשפטוקרטיה ששולטת במוקדי הכוח במדינה, יחד עם התקשורת הממוסדת,  הוא הפיכתה של ישראל ממדינת היהודים, על כל מה שהשתמע מכך למדינת כל אזרחיה.

אל קליקת המשפטוקרטיה הסתפחו הפרקליטות הצבאית, והיועצים המשפטיים של היחידות בשטח ובמטכ"ל, ולפי רוח בג"ץ החלו לסרס את רוח הלחימה ואת אסטרטגית המתקפה שאפיינה את צה"לגם צמרת צה"ל, והקצונה הקרייריסטית, לרבות אליטת מערכת הביטחון, הבינו מאיזה צד מרוחה החמאה והתיישרו עם כת אליטת אוסלו והפוסט ציונות.

העולם מצדו, מונע על ידי שנאת ישראל הישנה, הבין את פוטנציאל ההרס הגלום בטירוף המערכות הזה והחל לתמוך בכת השלום ופוסט אזרחיה, בהגישו להן תמיכה מדינית, כלכלית וקרייריסטית, בנדיבות.  מטרתו לפורר את ישראל, בדרך למחיקתה, החלה להשיג את יעדיה על ידי המימון ושיתוף הפעולה עם אליטות הבגידה בציונות

התקשורת, בתיאום ובשיתוף פעולה עם הכת המשפטוקרטיה ואליטות אוסלוהתמכרה אף היא במהרה לחולי, והפכה לנושאת הדגל שלה בשיח הציבורי, בתמיכה 'באופק המדיני' (שם קוד לפלשתיניזם) במתן רוח גבית לפוליטיקאים שמתיישרים עם רוח אוסלו וכל אזרחיה. התקשורת הממוסדת נמצאת בבולמוס של שטיפת מוח מתמדת של הציבור, דרך כל כלי התקשורת, העיתונות והעיתונאים שבשליטתם. מנהלת כנגד העם שלהם עצמם לוחמה פסיכולוגית, להשליט את שיח אוסלו, את עליונות כת בג"ץ על הכנסת הנבחרת, את עליונות היועץ המשפטי לממשלה – בכיר בכת המשפטוקרטיה - על הממשלה עצמה, את עליונות, ערכי הפוסט ציונות.  ערוצי שידור לאומיים, הוכחדו על ידי אליטות אלה.  אומנם שינוי מה חל עם הופעת התקשורת האלטרנטיבית במרשתת, הרשתות החברתיות, פייסבוק, ולציבור הרחב ניתנת היכולת לבטא את עצמו, על מגוון עמדותיו לעצב את כוחו ולהתארגן. אבל עדיין, כוחה להשחית של התקשורת הממוסדת הוא רב ונזקיה המצטברים קשים.

בעקבות אוסלו, מוקדי כוח חשובים אחרים נפלו בידי הכת, אם מתוך נוחות ואם מתוך אופורטוניזם, מתוך קריאת המפה הפוליטית ומפת הכוח התקשורתי; התיישרה האקדמיה בחלקה החשוב עם כת אוסלו, חלקים נרחבים מצמרת צה"ל, צמרת המשטרה, הסופרים, האומנים, וצבא של  תמימים שטופי מוח,  "אידיוטים שימושיים" בעוד שמנהיגיהם מרופדים היטב, בפרסום, בכבוד, בקריירות מבטיחות, בפרסים ובמצנחי זהב.

אליטות אלה, אחראיות במידה רבה להפיכתה של ישראל המשגשגת כלכלית וטכנולוגית, למדינה מסורסת מדינית ובמידה רבה גם צבאית, וזאת בסביבה גיאופוליטית מסוכנת מאוד. "תעשיית השלום"' מלכודת הדבש המסוכנת, של אליטות אלה, ניזונה בעין יפה על ידי כל מבקשי רעתה של ישראל בעולם, ובכך בעצם מצאו את עצמם אליטות אלה עושות דברם ורצונם של שונאי ישראל בעולם, ומתוגמלות  בעין יפה. פתולוגיה תודעתית, מדינית ומוסרית זאת של אליטות הבגידה בציונות עדיין ממשיכה לפורר ולחרב את יכולת העמידה של ישראל בתנופה הרסנית רבה.

עם ישראל איננו עם ככל העמים. גם מבחינת ההתרחשות ההיסטורית מאז תקומת ציון הנוכחית, אנו רואים שבעוד שעמי אירופה שמים את הדגש על הפרט, על זכויות האדם ועל ההגשמה העצמית האישית, תוך התפרקות מלאומיותם, עם ישראל אינו יכול למצוא את המנוחה ואת הנחלה בדרך זו. עתה עליו להיות מונע מכוח חזון משנה עולם, ובאין חזון, ייפרע עם. ועינינו הרואות.

המניע של אליטות אוסלו לעומת זאת עיקרו דווקא הרצון להיות עם ככל העמים, מדינה ככל המדינות. אולם, דווקא הניסיון להיות עם ככל העמים, תוך  שהם חותרים ללא לאות להיפטר מעול היהדות, התודעה הלאומית, וגם מעול חבלי הארץ שלהם הזיקה החזקה למורשתנו היהודיתמובילה בהכרח לפשיטת רגל מדינית, מוסרית ואף ביטחונית. תהליך זה הוחמר מאוד מאז הוחל בתהליך  אוסלו, שהיווה מעין יריית פתיחה לתהליכי חיסול מדינת הלאום היהודי על כל מה שמשתמע מכך.

תקומת הלאום היהודי משמעה מזרח תיכון שונה שבו נוקטת ישראל מהלכים משני תודעה, ואחריו גם עולם משתנה. אובססיית קריעת שטחים והסגרתם לאויב, מתחלפת עם תודעת עם סגולה, עם ניצחון מוסרי, אמוני, תודעתי, רצוף הישגים טכנולוגיים וכלכליים שלא יאומנו, וכל זאת תוך כדי ניצחון צבאי אסטרטגי וטקטי. הבסת האויב, ניצחון מוסרי תודעתי וצבאי, שיוציא את העולם מרבצו ורפיונו מול מתקפת האסלאם הג'יהאדיויביאו למענה מקיף ומוחץ ותוך כדי כך התפקחות חובקת עולם מהתקינות הפוליטית הנוכחית, שהפכה לסד מעוות, מושחת, שולל זכויות, צבוע, ואנטישמיניצחון שיהיה האור והמופתלניצחון במלחמת העולם מול האיסלאם הג'יהאדי.

היהודים, לאורך ההיסטוריה, בארצות פזוריהם תרמו רבות להתפתחות, לקדמה, לקידום הכלכלה, ליזמות בכל התחומים, למדע, לרוח, לתרבות, לספרות ולאמנות.  מדינת ישראל היא נס כלכלי, ביטחוני וטכנולוגי במובנים רבים. אבל קיים פער ענק בין תרומתם ההיסטורית של היהודים לתרבות העולם בהיותם עם מפורד בין העמים, לבין  הייעוד שעומד לפתחו של הלאום היהודי בארצו בעידן הנוכחי. הלאום היהודי על מגוון זרמיו העצום, על האינדיווידואליות הרבה שבו, שדווקא בה ברכה רבה.

בקבלה קיימת תפיסה דואלית של החיים, החיים הם כצינור,  מצד אחד הרצון לקבל הגדול, מצד שני הרצון לתת הגדול, כך זורמים המים בצינור ובנהר.  במונחי ימינו הרצון לקבל הוא האינדיווידואליזם שאם הוא קיים רק לעצמו, יוצר בהכרח אנוכיות שאיננה בונה. הייעוד היהודי מושג לא על ידי צמצום הרצון לקבל, כי אם על ידי גידול עצום ורב ברצון לקבל,  אבל במקביל גידול עצום ורב ברצון לתת.  אין אומרים ליחיד וגם לא לעם צמצמו את עצמכם, צמצמו את הרצון לקבל שלכם, אומרים להם, הרצון שלכם לקבל הוא נפלא, הוא כוח גדול ורב, אין צורך לצמצם אותו, אבל במקביל יש קראו גם דרור לרצון לתת, יש לשאוף ולהפוך לכוח קיומי בסיסי בה במידה את הרצון לתת הענק. זהו בעצם ייחודו של עם ישראל לאורך הדורות בפזורותיו. כיום הרצון לקבל ולתת בו זמנית, לבנות ולהיבנות, הוא כעם ישראל מנהיג האנושות -  לא בכוח הזרוע, כי ברוחי אמר ה' צבאות, בכוח הדוגמה והמופת, בכך מגשים ישראל את ייעודו באחרית הימים, כעם סגולה ואור  לגויים. לגייס  את הרצון לקבל העצום שלו ולצידו לגייס את הרצון לתת העצום שעוד יעצים מאוד,  כעם וכיחידיו, כדי להביא ברכה לעצמו ולעולם כולו.  גיוס זה הוא ה ציווי המוסרי,  הוא חזון נבואי תנ"כי עתיק יומין בלבושו הקיומי הגשמי , לנוכח אתגרי ההווה והעתיד.

כשישראל מתנער מרבצו, מחולל את התקומה הלאומית, אוסף את שבריו ומפעיל את גאונותו, למען מטרות לאומיות פרטיקולאריות, אך לא פחות מכך למטרות אוניברסאליות, מתחוללת התפנית, מתרחשת פריצת הדרך הגדולה, לעידן של חירות, צדק, עושר, שטרם חווה המין האנושי כמותו. עיקרו של חיבור זה הוא הניסיון לבאר את משמעותה של פריצת הדרך הגדולה הזאת, שכבר גלומה בגנום של העם היהודי מקדמת דנא.

הישרדות מחייבת הגשמת הייעוד

 

מדינת הלאום היהודי איננה יכולה לברוח עוד מייעודה להיות כלי לתיקון גלובאלי, זרז לשינוי מבורך לכלל האנושות. לא ניתן יותר להסתפק במדינת הישרדות, מדינת מקום תחת השמש, מדינה ככל המדינות, עם ככל העמים. יוצא שבניסיונות אלה הפכה ישראל, למדינה נרדפת, ככל שהיא  אצה חשה לפייס ולרצות אויבים וידידיםלהרכין ראש, לשאת חן, דווקא בשל כך הופכת ליותר נקלה בעיניהם, הופכת למדינת השעיר לעזאזל המושלם, של אומות העולם, ובשל כך מסכנת עוד יותר את ביטחונו הלאומי ופוטנציאל שרידותו של העם.

 

ישראל  קמה לתחייה כדי להפוך למרכז האנושות השונה, החדשה, למרכז אחדות האומות החדשה, זכריה פרק ח' מתנבא בעצם על ימינו אלה, את העתיד לקרות:

 ז כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח, וּמֵאֶרֶץ, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ ח וְהֵבֵאתִי אֹתָם, וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם; וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים--בֶּאֱמֶת, וּבִצְדָקָה.  {ס ט כֹּה-אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם, הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה--מִפִּי, הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית-יְהוָה צְבָאוֹת הַהֵיכָל, לְהִבָּנוֹת י כִּי, לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם, שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה, וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה; וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין-שָׁלוֹם מִן-הַצָּר, וַאֲשַׁלַּח אֶת-כָּל-הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ.  יא וְעַתָּה, לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי, לִשְׁאֵרִית, הָעָם הַזֶּה--נְאֻם, יְהוָה צְבָאוֹת יב כִּי-זֶרַע הַשָּׁלוֹם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ, וְהַשָּׁמַיִם, יִתְּנוּ טַלָּם; וְהִנְחַלְתִּי, אֶת-שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה--אֶת-כָּל-אֵלֶּה יג וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל--כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם בְּרָכָהאַל-תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם.  {ס יד כִּי כֹה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וְלֹא, נִחָמְתִּי טו כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה, לְהֵיטִיב אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-בֵּית יְהוּדָהאַל-תִּירָאוּ טז אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּדַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ--אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם יז וְאִישׁ אֶת-רָעַת רֵעֵהוּ, אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר, אַל-תֶּאֱהָבוּכִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי, נְאֻם-יְהוָה.  {ס יח וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת, אֵלַי לֵאמֹר יט כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ.  {פ}
כ כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹתעֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים, וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת כא וְהָלְכוּ יוֹשְׁבֵי אַחַת אֶל-אַחַת לֵאמֹר, נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וּלְבַקֵּשׁ, אֶת-יְהוָה צְבָאוֹת; אֵלְכָה, גַּם-אָנִי כב וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים, לְבַקֵּשׁ אֶת-יְהוָה צבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם, וּלְחַלּוֹת, אֶת-פְּנֵי יְהוָה.  {ס כג כֹּה-אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם; וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר, נֵלְכָה עִמָּכֶם--כִּי שָׁמַעְנוּ, אֱלֹהִים עִמָּכֶם.  {ס}

האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים